אודות

ירון עמית

רסיס של תקווה

אוקטובר 1998. שנתיים לפני היציאה של צה"ל מלבנון.
ירון עמית, אז לוחם בחטיבת גבעתי, נמצא במוצב חודר בתוך לבנון במלחמה מתמדת מול החיזבאללה.
באחת מהתקפות על המוצב, נפגע ירון בראשו מהתפוצצות פצצת מרגמה.
ירון, שוכב פצוע אנוש ואינו יכול לזוז כאשר חבריו אינם יודעים על פציעתו.
הוא מוצא את עצמו במלחמת הישרדות לחיים ומוות ומקבל החלטה שתציל את חיו.

ירון הינו בין פגועי הראש הקשים ביותר שהותירה המלחמה בלבנון – רצועת הביטחון,
עם פציעה שלא ניתן לשרוד אותה ולא ניתן להשתקם ממנה.
כנגד כל הסיכויים ועם הרבה נחישות, כח רצון ואמונה עצמית, הוא מצליח לעשות את
הבלתי אפשרי – לשרוד. באין הסבר אחר לרופאים הוא מוגדר ישר כ"נס רפואי".

ירון מגלה שלמרות שהצליח להישאר בחיים, המלחמה שלו לא הסתיימה.
הראיה של ירון נפגעה קשות ויחד איתה נפגעים קשה כל קישורי החשיבה של המוח כמו חשיבה, קריאה, דיבור, זיכרון, חישוב מה שמותיר אותו עם יכולות כמו של ילד.
לאור פציעתו הקשה, דעת הרופאים הינה כי אפשרויות השיקום שלו מצומצמות מאוד עד כדי בלתי אפשריות.

למרות הכל הוא פותח במשא מפרך של שיקום ולימוד עצמי עד שהוא מצליח להשתקם חזרה
לחיים פעילים, עשירים ונורמטיביים.
עם תשוקה אדירה לחיים שאינה מפסיקה לרגע הוא לא עוצר שם אלא מציב לעצמו כמטרה להשיג כל יעד שעולה ברוחו לא משנה כמה קשה או מפחיד הוא יכול להיות:
מללמוד שפה חדשה ועד לגלוש על גלים גבוהים,
מלהיכנס לג'ונגלים הסבוכים ביותר בקולומביה ועד להקים את המלון הישראלי הראשון בקוסקו-פרו.

כיום ירון הוא מהנדס תעשיה וניהול, נשוי ואב לשלושה, מנהל רכש בכיר, סופר ומרצה על תקווה וצמיחה מהקושי.

"תנו לי רסיס קטן של תקווה ואראה לכם שהכל אפשרי"

ירון עמית